חידושים בארנונה - בראי פסיקת בית המשפט העליון

מאת: צבי הלוי, עו"ד

על פי חוק, ארנונה מוטלת על נכסים ותהא "לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו" (ולא למשל לפי שוויו של הנכס). דינים שונים קובעים פטורים והקלות. אף שארנונה היא מס ולכן רמת השירות שמספקת העירייה כמו גם איכותו והשאלה אם בכלל ניתן אינם מעניינים ניתן ללמוד בדרך עקיפה כי החוק עצמו קושר בין רמת השירותים לבין הארנונה. כך נלמד למד מן הפטור (המוגבל בזמן) המוענק לנכס שאין משתמשים בו.

זאת ועוד, פקודת העיריות בסעיף 330 קובעת כי "נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבניין לעיריה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים". בפני בית המשפט העליון עלתה שאלה בהקשרה של ההוראה והיא בתמצית זו: הנכס ניזוק ואי אפשר לשבת בו, אף נמסרה על כך הודעה לרשות המקומית. זו לא פטרה את הנכס מן הארנונה בטענה כי קיימת כדאיות כלכלית לשפץ את הנכס ולהשמישו עד כי אי פעולה כאמור כמוה כחוסר תום לב המונע את מתן הפטור.

שלילת המבחן הכלכלי

בית המשפט העליון, בפסק דין המגרש המוצלח, שולל לחלוטין את המבחן הכלכלי עליו הסתמכה העירייה וזאת מכמה טעמים; בית המשפט בוחן את דיני הארנונה כולם ומוצא כי החיוב הוא תמיד בהתאם למצבו הנוכחי של הנכס ולא בהתאם למצבו בו הנכס יכול היה להיות. כך למשל, אם בדירה עושים שימוש כמשרד, הטלת הארנונה תהא לפי השימוש כמשרד ולא כדירה.

זאת ועוד, כפי שנלמד מן החוק לעיל, לעניין החבות בארנונה הקובע הוא מצבו הנוכחי של הבניין ולא התנהגותו או כוונותיו של הנישום. בית המשפט למד זאת עוד מכך שהפטור לפי סעיף 330 אינו מוגבל בזמן. יתר על כן, בית המשפט סובר כי מבחן הכדאיות הכלכלית מביא גם לתוצאות בלתי שוויוניות וככזה הוא מנוגד לתכלית הכללית החלה על דברי החקיקה כולם. זאת באשר נישום שלרשותו עומדים דמים מרובים יוכל להשמיש את הנכס והדל באמצעים לא יוכל לעשות כן למרות ש-"סביר" ו-"כלכלי" לעשות כן.

לפיכך קובע בית המשפט כי המבחן הנכון הוא זה ה"פיסי אובייקטיבי" אך מבהיר מיד כי אין די בכך כי הבניין הוא מוזנח ויש צורך ב"נזק משמעותי". עוד מבהיר בית המשפט כי "אם בניין אינו ראוי לשימוש לצרכי מגורים, אין לומר כי בהכרח יהנה הוא מפטור לפי סעיף 330. יתכן בניין שאינו ראוי לשימוש לצרכי מגורים אך ניתן להשתמש בו בהתחשב בדיני התכנון והבניה, למשל, לצרכי משרדים, מלאכה, תעשייה או כל סיווג אחר שהוא כדין לגבי הבניין. על כן, כדי להיכנס בגדרי הפטור שלפי סעיף 330 הבניין צריך להיות "ניזק במידה שאי אפשר לשבת בו" לכל סיווג חוקי שהוא לגבי הבניין.

עניין מישל מרסייה

מקרה אחר המלמד על שאלת ה"שימוש" בנכס הוא עניין מישל מרסייה. נציין בראשית הדברים כי צו הארנונה של עיריית תל אביב יפו קובע מספר סיווגים, וביניהם "בית מלאכה", אך רוב הנכסים העסקיים, כמו חברות שירותים ומשרדים "נופלים" אל תוך הסיווג השיורי. חברת "מישל מרסייה" מחזיקה נכס אשר משמש אותה כמספרה. העיריה סיווגה את הנכס תחת הסיווג השיורי בעוד החברה טענה כי היא מחזיקה "בית מלאכה". בית המשפט קבע כי אם נכס מקיים את אחד הסיווגים הפרטניים יש לקבוע את הארנונה לגביו לפי אותו סיווג, זאת בעדיפות ראשונה ורק אם אינו עונה על הסיווג הפרטני יש לשייכו כנכס המשמש בסיווג השיורי.

בית המשפט קובע כי הסיווג "בית מלאכה" מתאים למספרה, שכן במספרה עושה הספר שימוש בידיו ובכלים פשוטים כדי ליצור את תוצרתו. בית המשפט מודע לעובדה כי יש מספרות המספקות שירותי יופי נרחבים והן רחוקות מזן המספרה של הספר הבודד העומד כל היום וגוזר את השיער במו ידיו, ועם זאת נקבע שבהעדר סיווג ספציפי הסיווג הנכון הוא זה של "בית מלאכה". יצוין כי בעקבות פסק דין מישל מרסייה יש כוונה בעירית תל אביב ליצור סיווג נוסף לשירותים.

בעקבות ענין מישל מרסיה נקבע כי אף אולפן הקלטות כמוהו כבית מלאכה. להרחבת ההגדרה מגיע בית המשפט המחוזי תוך שהוא מבהיר כי "אנו מצויים בעולם ממוחשב, שבו מרבית ה"יצירה" היא פועל יוצא של פעולות מחשב ואין הכרח שייצור יעשה במכונות רועשות דווקא באולמות ייצור, די במחשב, תוכנה וידע אנושי. על כן, אני סבורה, כי יש לפרש את המונח "בית מלאכה" באופן רחב וגמיש, כך שיכלול גם פעולות שאינן בהכרח בגדר "ייצור קלאסי". השכל הישר ומציאות החיים – שהולכים אחר הדין והדין הולך אחריהם – מחייבים זאת". מאידך פעילות קריאטיב ופעולות אחרות של משרד פרסום לא הוכרו, בפסק דין באומן בר ריבנאי, כפעילות של מלאכה ותעשיה.

סקרנו בהרחבה שני פסקי דין שבשניהם נתקבלו עמדות הנישומים,
ואולם ברי כי הסוגיה נרחבת הרבה יותר משני פסקי דין אלו, ולא לעולם מתקבלות טענות הנישומים.