פורסם ב 7/4/2013 ע"י מאמרי מערכת
לאחרונה התפרסם פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת דגמין, העוסק ביחוס הוצאות שנמשכו מהחברה בגין "חשבוניות פיקטיביות", כהכנסות בידיו של בעל השליטה בחברה. בית המשפט קבע כי מאחר ולא הוכח איזה שימוש עשתה החברה בכספים שנמשכו בעזרת החשבוניות הפיקטיביות, ולמרות שאין הוכחות ישירות כי הכספים זרמו לכיסו של בעל השליטה, יחשבו חלק מהכספים כהכנסה בידיו של בעל השליטה.
פקודת מס הכנסה קובעת כי יחיד תושב ישראל חייב במס הכנסה בשל הכנסה אותה הפיק בכל מקום בעולם. זאת בניגוד לתושב זר החייב במס הכנסה רק כל אימת שההכנסה הופקה בישראל. לפיכך תושבותו של האדם היא שאלה מכרעת. במאמר זה נסקור את המבחנים אותם קובעת ההגדרה המצויה בפקודת מס הכנסה. נראה שעל אף שההגדרה מקיפה נושאים רבים עדיין מרכז הכובד בה הוא "מרכז החיים", מושג שיש לו מימד פיזי אך גם רגשי.
דיני מיסים ידועים כמורכבים וכמיוחדים. נראה כי לא רק שהמדובר בדינים שקשה לפרשם ושהעוסקים בהם הם מתי מעט כי אם גם קובעים הם דרך דיונית מיוחדת לבררם.
מס הכנסה קרוי כך אלא שלמעשה מדובר בשם מטעה. המס הוא מס על הרווח או בלשון הפקודה מס על ההכנסה החייבת. אם נדבר באופן כוללני להכנסה החייבת מגיעים אם ניקח את ההכנסה ונפחית ממנה ניכויים שונים. הניכויים המרכזיים קבועים בסעיף 17 לפקודה והוראתו הכללית קובעת כי יש להתיר ניכויין של "יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד". סעיף 30 מוסיף אפשרות לפקיד השומה להתערב בגובה הניכוי כאשר הוא "עולה על הדרוש לצורך ייצור ההכנסה".